אני מצטט
נרגעתי, התאוששתי, אך יש משהו שמייסר את מצפוני, וטורד את מנוחתי. אני שואל את עצמי שוב ושוב, במבט לאחור, במה טעיתי. מה עשיתי לא בסדר. האם היה נדרש ממני להישאר בבית של ה-80 מטר. האם לעבור לפריפריה. אולי לגור באוהל.
ככל שאני מתבונן, ואני אומר זאת גם לאחר התייעצות עם מורי ורבי, ועם היועץ הכלכלי, נדמה לי שזוהי גזירה משמים. משהו שלא בבחירתי. נגזר עלי הצער ועוגמת הנפש, ולא יכולתי לעשות השתדלות אחרת למנוע ממני. בדיוק כמו מי שנקלע שלא באשמתו לתאונה או פיגוע, או מי שנחלה
במחלה מסוכנת.
עשיתי השתדלויות רבות לעמוד במסגרת התקציב המקורית. לא שדרגנו, לא התבלבלנו, לא עפנו על עצמינו. הכל במינימום הכי בסיסי והכרחי, הסכמתי לגור בטאבו משותף, רכשתי מטבח הכי בסיסי שרק ניתן. והכל נעשה לאחר התייעצות עם מומחים שונים בכל שלב.
אני מודה להקב"ה שלא עזב חסדו מאיתי. ולכל השותפים במגבית החירום שנערכה לטובתי. לא נעיםלי. אני עדיין מתבייש שנזקקתי לבריות. מצטער על הצער שגרמתי. קיימתם מצוות צדקה המהודרת ביותר, ויחד עמה, הצלתם את חיי. אשרי משכיל אל דל.
וכעת לאחר הסיפור הבאמת מרגש [כתיבה מצוינת חייב לציין], אני מסכים עם הקביעה שככל הנראה זה מה שנגזר עליו ואין אדם נוקף אצבע מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה.
אך אדם שמגיע לאותה סיטואציה בדיוק, האם באמת אין לו מה לעשות?
נשאל את השאלה בצורה שונה קצת, אם אותו אדם אחר הנסיון שעבר היה מגיע אליו חבר עם סיפור דומה אחת לאחת, יש לו דירת שלושה חדרים, המשפחה גדלה אין מספיק מקום לכולם, יש לו כמה אפשרויות למכור ולרכוש דירה גדולה יותר, או לעשות טאבו משותף וכו', האם אותו אדם ימליץ לו על אותו מסלול?
ושאלת אחרונה אם העסק של אשתן צמח ככל הנראה היה פוטנציאל עיסקי להרוי יותר בתוך אותה מסגרת של עבודה, מדוע בתוך שלל הרעיונות לא עלה הרעיון לשבת עם יועץ עיסקי איך ניתן להגדיל ולמקסם את הרווחים בעסק של אשתו?
